שני נושאים מאפיינים את האמנות של בתיה גרוסברד ומשליכים על התהליך היצירתי של עבודתה ועל מטרותיה. נושאים אלה התפרצו בשנות הששים כאשר הזמן והמרחב אפשרו ליצירתיות שלה לפרוח.
ההערות האלה מבוססות על שיחות רבות עם בתיה גרוסברד בהן דיברה על חייה ומטרותיה.
אתחיל בכמה הערות על הסתירה אותה חווים אמנים רבים בין הדחף היצירתי ובין מציאות חיי היום-יום כמו חיי משפחה, פרנסה, נסיבות, ובמקרה של בתיה גם השפעת ההיסטוריה העולמית על חייה: הגירה מארץ לארץ תוך התנתקות ועזיבת חייה מאחור, מלחמת העולם השנייה, השואה וכל שהשפיע על בני דורה.
בתיה הראתה כשרון לציור בשלב מוקדם בחייה. היא נולדה במשפחה גדולה והייתה הצעירה בין אחד עשרה ילדים. השכלה הייתה חשובה במשפחה. בתיה נשלחה ללמוד באקדמיה לאמנות בוורשה, פולין. באקדמיה זכתה לחינוך קלאסי כפי שהיה מקובל באותה תקופה. ציור דמויות, שרטוטים ארכיטקטוניים, יציקות גבס, היו האימון המקובל באותה תקופה. דיוק, הצללות, דגש על פרספקטיבה, היו הנושאים שהודגשו. השפעות האמנות המודרנית כגון אימפרסיוניזם, אמנות מופשטת, לא היו חלק מההכשרה. היא הייתה סטודנטית מצוינת.
אולם החיים פנו לכוון שונה ולא היה זמן לאמנות. ב-1938, כשהיא בת 28, היא עזבה את פולין ונסעה לפלשתינה כתיירת. בהשפעתו של אחיה הבכור שדאג להארכת הוויזה שלה. כשהמצב באירופה הלך והדרדר היא נשארה בפלשתינה. אחיה, שעלה לפלשתינה בשנות העשרים של המאה העשרים כחלוץ, הביא לפלשתינה את רב משפחתה כולל הוריה, אחיה, אחיותיה וילדיהם. לא היה לה מקום ליצור אמנות, וגם לא כסף לחומרי אמנות. מלחמת העולם השנייה פרצה, ובתיה התנדבה לשרת בצבא הבריטי שלחם במדבר המערבי במצריים. היא חזרה לחיפה ב-1945, ויצרה חיים עם יהושע גרוסברד, אותו הכירה בפולין בהיותה בת 18. יהושע עצמו היה צייר.
החיים היו קשים ועניים. תוך זמן קצר נולדו להם בת ובן. הם חיו בדירת חדר בה התגוררו חמש נפשות. מאוחר יותר קבלה משרה כמורה לציור בבתי ספר עממיים באזור חיפה. היא המשיכה לעבוד כמורה עד שפרשה לגמלאות. בתנאים אלו לא הצליחה ליצור. לא היה מקום לצייר, לא היה כסף לחומרים וגם לא הייתה אנרגיה ליצור. אחרי עבודה, דאגה לצרכי הבית, דאגה למשפחה. בשנות החמישים הייתה גם מעורבת בפעילות פוליטית בשמאל.
באמצע שנות ה-50 המשפחה עברה לדירה גדולה יותר, הילדים היו בבית ספר, ונוצרו תנאים חדשים. בתיה ויהושע היו ממקימי כפר האמנים עין-הוד שנוסד ב-1953. הם רכשו בכפר דירה קטנה. בכפר נפתחת סדנת ליטוגרפיה ובתיה הצטרפה ומצאה בה את ההזדמנות ליצור אמנות. בזמן זה היא בשנות הארבעים לחייה.
שינוי גדול בחייה היה בשנות החמישים. היא נסעה לפריז והצטרפה לסדנה של אנדרה לוט (Andre Lhote). היא חזרה נלהבת ומלאת אנרגיה.
אמנות מודרנית ואמנות מופשטת השפיעו עליה כמו על אמנים רבים אחרים. אומנות ריאליסטית כמעט ונעלמת לתקופה. חופש השימוש בצבעים, קשר עם אומנים אחרים היוו תמריץ לתקופה אינטנסיבית ביצירתה.
הילדים בגרו, התפנה יותר מרחב לעבודה, כמות אינסופית של אנרגיה, והיצירתיות של בתיה גדלה עם הזמן. היא יצרה בממדים גדולים ברישום, באקוורלים ובצבעי שמן. היא ציירה על גלילי נייר שמידתם ששה מטר על מטר, השתמשה בגיליונות נייר שהודבקו זה לזה, ציירה כשהנייר מונח על הרצפה והיא משתמשת ביד בתנועות אנרגטיות, יוצרת שטיחים ענקיים של תנועות יד ומשטחי צבע.
מצד שני, יצרה ציורי שמן ענקיים כשהיא מציירת בעזרת סכין משטחים ענקיים חלקים בצבעוניות מינימלית תוך שימוש רב בצבע הכתום (cadmium orange) כשהיא מתעקשת להשתמש בצבעי Windsor Newton בשל איכותם המעולה.
משיחות צבע כחתימה אמנותית אישית
כל רישום או ציור עשוי ממשיחות צבע או מסימנים גרפיים. זו עובדה. הצייר משתמש בבסיס (נייר או בד ציור) ומושח סימנים גרפיים או צבע על הבסיס וכך יוצר עבודת אמנות. במאתיים השנים האחרונות חל שינוי. מציור משטחים חלקים בהם משיחות הצבע אינן נראות, והצייר יוצר דימוי של החיים מחוץ לתמונה. נוצרו משטחים של משיחות ברורות של צבע. זה השינוי בטכניקת הציור.
החל משנות השישים, בתיה גרוסברד פיתחה שפה אישית של פיתולים שהשאירו חותם על הבסיס, נייר או בד. התלתולים-פיתולים נעשו בתנועה רציפה של עפרון, פחם, אקוורל או שמן שיצרו את הדימוי הרצוי. היא חקרה את התלתולים כחותם אישי שלה בליטוגרפיות, ברישומים, בציורי אקוורל ובשמנים. התלתולים היו גדולים. יצירת התלתולים מחייבת לפעילות פיזית ולהוצאת אנרגיה רגשית על ידי תנועת היד. משיחת הצבע של המברשת הופכת לחתימה אישית המאפיינת את הצייר. האנרגיה המושקעת היא שיצרה עבור בתיה יצירת אמנות.
בשלב מאוחר יותר בחייה, בסוף שנות השישים שלה ובשנות השבעים שלה, היא ציירה בדי שמן גדולים. הבדים היו בגובה שני מטר וצוירו בצבעי Winsor Newton בצבעי cadmium red או cadmium orange. הציורים כמעט מונוכרומטיים. משיחות הצבע הוגדלו כאילו ציירה דרך זכוכית מגדלת. הציורים הם עדינים, שמחים, והמשטחים חלקים. היא בוחנת בעבודתה את המרכיב הבסיסי ביצירת אמנות, משיחת הצבע הבודדת. כל צבע על הבד מוחלק, כך שרק צורת הכתם קובעת.
תנועת היד כביטוי לאישיות
נדמה שיש סתירה בין ציור עם אנרגיה גדולה לבין עדינות, אולם זה מה שבתיה גרוסברד בטאה בציוריה. האישיות שלה כללה תשומת לב לפרטים, מחשבה עמוקה ורגישות לעולם החיצוני. לא היה מוצא אחר לרגשותיה. לא הרבתה במילים. היא השתמשה באמנות לבטא את רגשותיה הפנימיים על בד ועל נייר עם חיות גדולה יותר ואומץ. בגיל בו רב הציירים דבקים לסגנון שלהם היא שנתה צורה וסגנון והפסיקה רק בשל בריאותה שבגדה.